הנותן מתנה ע״מ להחזיר הרי זו מתנה בין שהתנה להחזיר לזמן קצוב או כל ימי חייו של פלוני הרי זו מתנה בין במטלטלין בין בקרקע ואוכל פירות כל זמן המתנה.
בדין מתנה ע״מ להחזיר ביאר הרא״ש פ׳ לולב הגזול בדין אתרוג דהוא דוקא באופן שהמקבל יחזור ויתן האתרוג להנותן דאז אמרינן דמקודם היה של המקבל לגמרי, אבל אם אמר הנותן יהא במתנה עד שתצא ואח״כ יהיה שלי כבתחלה לא יצא בו דהוי כמו שאול, והקצוה״ח בסי׳ רמ״א האריך בזה והביא דבתשובת הרא״ש כתב ר׳ אביגדור כהן צדק דמתנה ע״מ להחזיר באתרוג דמהני הוא כשנותן לו קנין הגוף לזמן, והרא״ש בתשובה חלק עליו וכתב כדבריו הנ״ל, והקצוה״ח האריך לחזק שיטת הר״א כ״ץ אבל הרא״ש הביא ראיה מוכרחת מהא דאמר בגמ׳ לא ליקני אינש לולבא לינוקא משום דינוקא מקני קני אקנויי לא מקני ואם נימא דמהני מתנה לזמן א״כ גם לקטן יכול להקנות, והקצוה״ח כתב בזה דהגמ׳ מיירי בנותן בסתם בלא שום שיור אלא שסומך שיחזור ויתן לו המקבל ובזה אמרו דקטן אקנויי לא מקני, אבל במקנה בפי׳ לזמן גם בקטן מהני, ומלבד דקשה דלמה אמרו בגמ׳ לא ליקני דהא קטן היודע לנענע חייב בלולב, וא״כ אם אין לאביו לולב בעד הקטן למה לא יקנה לו אביו ע״מ להחזיר, לבד זה מבואר להדיא בדברי הרמב״ם בפ״ח מה׳ לולב דמיירי מקודם מדין ע״מ להחזיר שכתב וז״ל, נתנו לו ע״מ להחזירו ה״ז יוצא בו ידי חובתו ומחזירו וכו׳, ואין נותנין אותו לקטן וכו׳ ומוכח להדיא דבקטן לא מהני ע״מ להחזיר. וא״כ ע״כ דמעמ״ל אינו לזמן.
ולפי״מ שבארנו דדעת הרמב״ם הוא כדעת הרא״ש דמתנה ע״מ להחזיר הוא ע״מ שיחזור ויתנהו להמקנה קשה דברי הרמב״ם בהלכה שלפנינו שכתב בין שהתנה להחזיר מיד בין שהתנה להחזירה לזמן קצוב או כל ימי חייו של אחד מהם, וקשה דכיון דהתנאי יהיה עד אחר חיי המקבל א״כ מתי יחזיר לו, וצ״ל דהכונה הוא ע״מ שהיורשים יחזירו לו אבל אין זה מדוייק בלשון הרמב״ם, והנה הקצוה״ח הוכיח דלא כהרא״ש מהא דבב״ב דף קל״ז דאתרוג זה נתון לך במתנה ואחריך לפלוני, דבין לרבי בין לרשב״ג נפיק ביה דבזה ליכא למימר ע״מ שיתנהו הראשון להשני דהא אחריך הוא עד אחר מיתה, אך בזה כתב הרא״ש שם דבאתרוג הכונה ע״מ שתתנהו לפלוני אחריך והיינו אחר שיצא בו וכן כתב הנתיבות, אלא שדבריו תמוהים שנסתייע מדברי הרשב״ם ובד׳ הרשב״ם מבואר שם להדיא להיפוך דבד״ה אתרוג זה נתון לך במתנה כתב כל ימיך ובד״ה ואחריך כתב אחר מיתתו, ובד״ה דאי מיפק כתב, אבל הכא אינו משועבד להשני כל ימי חיי הראשון אלא דכ״ז בדעת הרשב״ם אבל הרא״ש כתב להדיא אתרוג זה נתון לך במתנה ואחריך לפלוני בירך בו ונתנו לפלוני אף לרבי יצא, ומבואר דבאתרוג הכונה באחריך אחר שיצא בו, אבל דברי הרמב״ם כאן צריך ישוב.
והנראה בזה לפי״מ שבארתי בפ״ב מה׳ שכנים בדעת הרמב״ם דקנין מכירה אינו דוקא בדרך הקנאה מצד המקנה, אלא דהיכי שיש רק הסכמה יכול הקונה לקנות בלא הקנאה מהמקנה, ומבואר מש״כ הרמב״ם בפ״ה מה׳ אישות דקדשה בדבר שאין בעה״ב מקפיד ה״ז מקודשת מספק ולא מיירי בדבר דהוי כמו הפקר דהא כתב כגון תמרה או אגוז, אלא דהכונה בדבר שרגיל שבעה״ב אינו מקפיד, אם יטול המקדש וזהו דמקודשת מספק כמו שפירשו הלח״מ והגר״א דהוי ספק שמא מקפיד, ואם נימא דצריך הקנאה יקשה דהא עכ״פ ליכא הקנאה ואין כאן אלא רשות ויכול לאכלו, אבל אין לו במה לקדש שאינו שלו, ועיין בקצוה״ח סי׳ שנ״ג ובאבני מלואים סי׳ כ״ח סק״ד וס״ק נ״ה, וסובר דבקדושין בעינן כסף של המקדש, איברא דלדברי המל״מ שמוכיח מגזל אחר יאוש דא״צ כסף של המקדש לכאורה מיושב דלא איכפת לן אם קנה המקדש או לא, כיון דעכ״פ נותן לה דבר שהיא יכולה ליהנות בו, אלא דאכתי אינו מיושב שעכ״פ האשה צריכה לקנות כסף הקדושין, ולא מהני מה שהיא יכולה לאכלו וראיה דקדשה במע״ש דלמ״ד מע״ש ממון גבוה לא הוי קדושין אף שהיא יכולה לאכלו, ואין לחלק משום דגבי מע״ש לא קנתה אפי׳ לאכילה דגם כאן במה תקנה כיון דנימא דדבר שאינו מקפיד אינו אלא רשות, ולכן מבואר דכיון שאין בעה״ב מקפיד אע״ג דליכא הקנאה קנה המקדש, ובפ״ב מהל׳ שכנים הארכתי בזה.
ולכן נראה לומר לדעת הרמב״ם דגדר מתנה ע״מ להחזיר הוא גדר ממוצע לא כדברי הרא״ש ולא כדברי הר״א כ״ץ דגדר ע״מ להחזיר הוא רק תנאי שיוחזר לו המתנה ואין אנו צריכין הקנאה מהמקבל, וכן אם נתנה לו על כל ימי חייו אין אנו צריכין הקנאה מהיורשין ואפי׳ בלא דעתם מהני, דכיון שאם לא יתקיים התנאי תתבטל המתנה לגמרי, וא״כ כשיוחזר לו המתנה לזמן המוגבל שאז אם לא היה מתקיים התנאי היתה מתבטלת המתנה וא״כ תמיד הוי בגדר דבר שאין בעה״ב מקפיד, ונמצא דאף דהמתנה היא מתנה גמורה לעולם והנותן צריך לקנותה מחדש כשתוחזר לו המתנה, אבל המקנה אינו צריך להקנותה ומבואר דברי הרמב״ם כאן דמהני מתנה ע״מ להחזיר אפי׳ כל ימי חיי המקבל, ומבואר עכשיו הא דלא ליקני אינש לולבא לינוקא דמלבד דבקטן גם הסכמה לא שייך, ולא שייך גם דבר שאינו מקפיד ולבד זה הא כל מה שאנו אומרים דע״כ אינו מקפיד להחזיר משום דאם לא יוחזר תתבטל המתנה, אבל בקטן הא כתבו הראשונים דמשו״ה אינה מתבטלת המתנה בשביל שאינו מקיים התנאי, משום דהוי תנאי שא״א לקיימו ולא הוי תנאי והמעשה קיים, א״כ אינו צריך להחזיר ושפיר אמרינן דאקנויי לא מקנה.
והנה שיטת הרמב״ם דבע״מ לא בעי תנאי כפול, ובזה מבואר דלא הצריך ת״כ, אבל להשיטות דגם בע״מ ובמעכשיו צריך ת״כ לכאורה פשוט דצריך גם במעמ״ל וכן הוא שיטת הרא״ש בפ׳ יש נוחלין, אבל התוס׳
בקדושין דף ו׳ הקשו אמאי אם לא החזירו לא יצא הא בעינן ת״כ וכתבו דאיכא תנאי דלא בעי כפל כגון הכא שהיה דעתו שיברך חבירו על אתרוג שלו, ולכאורה דברי התוס׳ אינו אלא באתרוג שכיון שעיקר מה שנותן לו הוא כדי שיברך על האתרוג, וכיון דסגי לזה מעמ״ל ודאי באופן זה נתן לו, אבל הב״ש בסי׳ כ״ט כתב דע״כ כונת התוס׳ גם בכל הני דמייתי שם בקדושין ובמכר ובפה״ב דכיון דלא ניחא להתוס׳ לאוקמי בשכפל, א״כ גם בכל הני. ע״כ דאיכא אומדנא, וכתב האבני מלואים דהכונה גם בזה כיון דמהני גם בעמ״ל, ולכן למסקנא דאמרינן דבקדושין לא מהני בעינן באמת ת״כ, ויישב בזה ד׳ הב״ח שהצריך ת״כ אלא שכתב דלפי״ז קשה להו״א דגמ׳ דבכולהו לא מהני, א״כ למה לא הוזכר ת״כ וכן באמת קשה למסקנא גבי קדושין, והנה באבני מלואים וכן בקוצה״ח סי׳ רמ״א חידש דאפי׳ להשיטות דבעי ת״כ זהו רק לענין שתתבטל המתנה אם לא החזיר, אבל עכ״פ מחוייב להחזיר מגדר התחייבות והוכיח זה
מיבמות דף ק״ט דאמר לו חלוץ לה ע״מ שתתן לך מאתים זוז דאמרינן דמחייבה ליתן, והקשה הרשב״א דהא מי שהתנה בע״מ אין מחייבין אותו לקיים תנאו אלא דהמעשה בטל, וכאן דאין תנאי בחליצה למה מחוייב ליתן, ותי׳ הרשב״א דכיון דא״א לחליצה להתבטל מחוייבת מדין שכירות, ולכן גם כאן בלא התנה תנאי כפול כן.
ולדעתי נראה דלא דמי לא התנה ת״כ לתנאי בחליצה דבחליצה כיון דבעיקר דינא ליכא גדר תנאי ומשום זה לא הזכיר הרמב״ם זה בהדברים המעכבים בתנאי בפ״ו מהל׳ אישות לכן מה שהתנה הוא בגדר התחייבות, אבל בע״מ להחזיר כיון דבעיקר דינא מהני תנאי ורק החסרון הוא במה שלא התנה ת״כ וטעמא דצריך ת״כ הוא דלא אמרינן מכלל הן אתה שומע לאו, ואמרינן דלא הקפיד על התנאי ואם היה מקפיד היה כופל תנאו, וא״כ מנ״ל שהוא בגדר התחייבות דילמא לא הקפיד על תנאו ונתן לו בכל אופן וגם המקבל לא התחייב.
לכן נראה בבאור דברי התוס׳ דלא דמי תנאי דע״מ להחזיר לשארי תנאים דכל התנאים אינם בגוף מעשה הקנין אלא בדבר אחר, אבל כשנותן ע״מ להחזיר א״כ בעיקר מילתא הוא מתנה לזמן, ורק דמכיון שהוא רוצה דלזמן זה תהיה מתנה גמורה שיקנה המקבל קנין הגוף לכן נותן בדרך תנאי, אבל בעיקר כונת ההקנאה אינו אלא כמו מתנה לזמן וזה הא פשוט דאם יתן אחד מתנה לזמן לא נסתפק שמא אינו מקפיד ומרוצה ליתן לעולם כמו שלא נסתפק אם יתן חצי חפץ שמא רוצה ליתן כולו, וזהו מש״כ התוס׳ שהיה דעתו שיברך חברו על האתרוג שלו, והיינו דמעיקר מילתא לא נתן לו אלא לזמן אלא שנתנו בדרך תנאי ולכן לא בעינן תנאי כפול.
ולפי״ז יש מקום לחזק דברי הב״ח אפי׳ לדעת התוס׳ דהתוס׳ כתבו כן על דברי הגמ׳ דהתנאי הוא בעיקר הנתינה, אבל בטור ושו״ע איתא האומר לאשה הא״מ בדינר זה ע״מ שתחזירהו לי, ובלשון זה אפשר דאין התנאי על הנתינה אלא על הקדושין אלא דממילא אם יתבטלו הקדושין כשלא תחזיר תתבטל הנתינה דהא לא נתן לה אלא ע״מ קדושין, וכיון דנימא דהתנאי היה בהקדושין א״כ כבר הוי כשאר תנאי דעלמא דהחזרה לא שייך להקדושין.
והנה הקצוה״ח הביא דברי הסמ״ג בדין אתרוג במעמ״ל שצריך ליזהר בארבע דברים שהתנאי מתקיים בהם וצריך שיאמר ע״מ שתחזור לי הרי הוא לך במתנה ואם לאו לא יהא שלך, ותמה ע״ז בהגה״מ דאדרבא אם לא יכפול תנאו וכן שאר הדברים הצריכים לדיני תנאי כ״ש שהתנאי בטל ומעשה קיים ולא יצטרך להחזיר, והקנין יהיה קיים, ויישב הקצוה״ח ע״פ שיטתו דעכ״פ מחוייב להחזיר מדין התחייבות, וכבר כתבתי שאין ראיה מדין חליצה דליכא ע״ז גדרי תנאי, לכן נראה דהנה איתא
בבכורות דף נ״א דהיכי דהפודה פדה בסתם ודעתו שהכהן יחזיר לו והכהן החזיר לו אין בנו פדוי, וכן פסק הרמב״ם בפי״א מה׳ בכורים, והקשו התוס׳ שם דהא קיי״ל דמעמ״ל שמה שמתנה ותירצו דהכא לא רצה הכהן לקבל על תנאי זה משום שאסור לעשות כן, וכן כתב הרמ״א בסי׳ ש״ה כדברי התוס׳, והש״ך הביא שם דברי הראבי״ה ודברי הרשב״א בתשובה סי׳ קצ״ח דגם היכי שהכהן קבלם על דעת כן לא מהני, אלא שלדעתי צירף הש״ך דברי הראבי״ה ודברי הרשב״א והם רחוקים זה מזה שהביא הש״ך דברי הראבי״ה שכתב משום דכשנתנו ע״מ להחזיר גמר בלבו שעה אחת שיהא לשם מתנה, אבל הכא לא גמר בדעתו כלל לשם מתנה ודברי הראבי״ה באמת אין להם ביאור אם לא ע״פ שיטת הר״א כ״ץ דבמתנה לזמן סגי, אבל הרשב״א בתשובה ביאר באופן אחר דז״ל ודוקא בעל מנת ומשום דהאומר ע״מ כאומר מעכשיו, אבל באומר הילך חמש סלעים בפדיון בני ואתה תחזירם לי ושלא בע״מ אין בנו פדוי, ואפי׳ לא אמר מידי אלא שדעתו שיחזירם לו עכ״ל, ומבואר דכונת הרשב״א הוא להיפוך מד׳ הראבי״ה דהרשב״א סובר דמתנה לזמן לא מהני, וכדעת הרא״ש ולכן כשאינו בגדר תנאי הוי מתנה לזמן.
-השמטות ומלואים-
לעיל הבאתי דברי הש״ך שהביא דברי הראבי״ה בענין מתנה ע״מ להחזיר ובארתי דבריו במש״כ גמר בלבו שעה אחת דהכונה דרק שעה אחת תהיה מתנה ובאמת אין זה מוכרח בכונתו אלא דבשעה שנתנו לו גמר בלבו שעה הראשונה שתהיה מתנה ורק אח״כ חזר בו ועייל ונפיק אזוזי והיינו שרק אח״כ חזר בו ורוצה שיחזיר לו הכהן ובזה ודאי שפיר יצא.
[ע״כ].
ועכשיו מיושבים דברי הסמ״ג דהסמ״ג חולק על התוס׳ דסוברים דמכח אומדנא גם בלא ת״כ הוי כדין תנאי דע״מ וכאומר מעכשיו, והסמ״ג סובר דדין תנאי דאמרינן דהמתנה היא מעכשיו מתנה גמורה בקנין הגוף זהו דוקא היכי דהתנה בדיני תנאים, אבל היכי דלא כפל תנאו דע״פ דיני תנאים אין התנאי קיים ורק משום דיש לנו אומדנא שבעיקר מילתא לא נתן אלא מתנה לזמן וכמש״כ, לכן אפי׳ התנה בלשון ע״מ כיון דמצד דיני תנאים אין התנאי מתקיים, לא נשאר לנו אלא דעתו שאינו רוצה ליתנה נתינה עולמית, והוי רק מתנה לזמן ולא מהני באתרוג לכן כתב שצריך ליזהר בדיני תנאים. ואף דבהא דפה״ב כתב הרמב״ם דדוקא אם החזירו אינו פדוי, וצ״ל דאל״כ הוי דברים שבלב ודוקא אם קבל הכהן על אופן חזרה, אפשר דגם כאן ודאי יחזיר, ועוד אפשר דכאן דאיכא אומדנא בכל אופן לא מהני.